יד על השאלטר

שפכים בוואדי עזה על רקע תחנת הכוח היחידה ברצועה. צילום: גישה

שפכים בוואדי עזה על רקע תחנת הכוח היחידה ברצועה. צילום: גישה

2017 ברצועת עזה נפתחה בהפגנות, מהגדולות שהיו בה שנים. את ההמונים הוציאה לרחובות מצוקת החשמל, שבחורף הזה הגיעה לנקודת משבר, כאשר שעות האספקה הצטמקו לכארבע שעות רצופות ביום. אפילו תושבי עזה, המורגלים כבר שנים באספקה מקרטעת שמאפשרת להם לא יותר משמונה שעות רצופות שלאחריהן שמונה שעות נתק, התקשו לספוג את העול החדש. לרובנו חשמל הוא משאב זמין ומובן מאליו, ונתקשה לדמיין איך נחווים חיי יומיום שמלווים בטרטור בלתי פוסק של גנרטורים, שמנוהלים על ידי הבהילות למלא כמה שיותר מטלות בשעות המעטות שבהן החשמל מופיע – כביסה, שאיבת מים (כשאין חשמל, המשאבה לא עובדת ואין גם מים בברזים), הפעלת דוד חימום, הטענת טלפונים ומחשבים ניידים. באין חשמל, החיים מתקיימים לאור תאורת חירום חלושה, או לאור נרות, שגם מהווים סכנה בטיחותית קשה.

בתקשורת דיווחו על מעצרים שביצע השלטון בעזה בעקבות ההפגנות, על חילופי האשמות בין חמאס לבין הרשות הפלסטינית, ועל סיוע חירום מטורקיה ומקטאר. לא הזכירו את מה שאמור להיות ברור לכולם: המשבר היה עוד נקודת קיצון שמגיעה אחרי עשורים של הזנחת התשתיות ברצועה והידרדרות מצבן כתוצאה מהיעדרם של תכנון ותקציב, ובשל מחסור בפריטים ובחומרים חיוניים לתחזוקה ולשיפור, וגם בעקבות נזקי סבבי הלחימה.

דו"ח חדש של גישה, "יד על השאלטר: מי אחראי למצב התשתיות האזרחיות ברצועת עזה", בוחן לעומקו את המצב העגום של תשתיות החשמל, המים והביוב, והתקשורת, ברצועה, מתאר את הסיבות שהביאו למצבן הנוכחי, ולראשונה, גם ממפה ומנתח את חלוקת האחריות בין הגורמים הנוכחים ברצועה. הדו"ח מציע פתרונות בטווחי זמן שונים, שימנעו קריסה, אך בעיקר יביאו לשיקום ולפיתוח.

לתשתיות הקורסות ברצועה אחראים גורמים רבים: ממשלת חמאס ברצועה, הרשות הפלסטינית, מצרים והקהילה הבינלאומית, אך גורם אחד בולט מעל כולם: בשולטת העקבית ברצועה כבר חמישים שנה ומי שהשפיעה ומשפיעה גם היום על כל-כך הרבה מהחיים בה – מדינת ישראל.

בשנים שבהן ישב הצבא הישראלי בתוך הרצועה, ואיתו גם אזרחים יהודים, נוצרה בעזה תלות באספקת חשמל, מים ותקשורת מישראל. התשתיות לא פותחו בהתאם לקצב גידול האוכלוסיה ולהתפתחויות בעולם. אחרי 38 שנה, הצבא נסוג מרצועת עזה והשאיר אחריו תשתיות במצב ירוד. מאז, ישראל ממשיכה לשלוט בהיבטים רבים של החיים בעזה, כולל נגישותם של פריטים חיוניים, שהיא מנטרת ואף אוסרת על הכנסתם, בהם גם כאלה שנחוצים כדי לתקן, לתחזק ולבנות תשתיות. עם הטלת הסגר, לפני עשור, עוד הוחמרו תנאים רבים, כחלק מלוחמה כלכלית נגד תושבי הרצועה. בין היתר פגעה המדיניות הזאת גם באפשרויות של גורמים מקומיים להשקיע בתשתיות.

ישראל אחראית על הקצאת התדרים ברצועה והיא לא מרשה לתושבי עזה להתקדם אפילו לדור 3 בתקשורת. ישראל לא מאפשרת למהנדסים ולמומחים להיכנס כדי לשקם מתקנים, או לאנשי מקצוע מהרצועה להשתלם מחוץ לה. בסבבי הלחימה הרבים, ישראל פגעה גם בתשתיות, ותקדים זה מרתיע גורמים בינלאומיים מלהשקיע בבניית תשתיות חדשות, פן ייפגעו בסבב עתידי. היבטים רבים של שליטה, ורצף שנות השליטה, מטילים על ישראל אחריות, משפטית ומוסרית, לשיפור המצב. האחריות המשפטית מפורטת בפרק מיוחד ב"יד על השאלטר".

מצב התשתיות, כפי שהוא מתואר בדו"ח, חמור מאוד ודורש התגייסות מידית בטרם יידרדר למצב חירום. אפשר והכרחי להביא לשיפור מהיר, וחובה לבנות בעזה עתיד ראוי, בתקנים של המאה ה-21. יש הסכמה נרחבת, גם בין קובעי המדיניות בישראל, ששיקום התשתיות בעזה משרת גם אינטרס ישראלי.

בשל אותה אחריות מוגברת, גישה קורא לישראל להוביל פעולה משולבת של כל הגורמים הנושאים באחריות למצב התשתיות. אף אחד מהגורמים האלה, ובפרט ממשלת ישראל, אינו יכול להתנער מהאחריות למציאות שבה שני מיליון אנשים חיים ללא תשתית הנחוצה לחיים ראויים.

לקריאת הדו"ח המלא ב-PDF  לחצו כאן

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה מדד השליטה, תשתיות בעזה,‏ עם התגים , , , , .‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים